מתוך הספר: אניות שלמה בים סין | עופר ברנוביץ
לאו-טסה, הוא החכם היושב מאז ומתמיד לצדי נהרות אשר
זרימתם אינה פוסקת לעולם, מתמידה לבלי קץ. הסבל מאחוריו
וכן גם חייו הקודמים. מעתה ואילך איש המעבורת הוא, וכך הוא
באמת ובתמים.
את לאו-טסה אני פוגש כל אימת שאני חפץ בכך.
וכך, תחת עץ רחב צמרת שצלו סובב כשמש הנצחית, מדמים
אנו את עצמנו לכוכבי לכת המהלכים ברקיע. קרבתנו גדולה וכן
ריחוקנו זה מזה. לא ניגע אך נביט בתנועתו ובאורו של משנהו
ונקשיב למים הרוחשים חיים. איש חסר גיל הוא. מלמדני רזי
הרפואה – היא חכמת החיים של אבותיו הקדמונים בכל רחבי
הממלכה המזרחית הרחוקה.
מציאותי במחיצתו היא כשגריר ותלמיד מתפלמס וידיד, ומצוי
הוא תמיד בתוכי ובתוכך.
בתחילה תמה על הופעתי ושאלני: "מדוע אינך מסתפק
במקומך ?"
וכשעניתי לו כי סוחר אני שנפלט מן הים לאחר שספינתי טבעה,
הנהן ואמר: "אין ספק כי הנהר הביא אותך הלום. מאין ולהיכן
הפליגה ספינתך?" עניתיו: "מארצו של מלכי שלמה ומיועדת היתה
אליך!"
"ובשל מה?"
"למען אסחור אתך בחכמה, מלכי אספן גדול הוא של אוצרות
המחשבה וההגיון וכן אוצרות הרגש והאהבה".
בערבו של יום חדש זה, שוחחנו לראשונה…
הזורעים בדמעה ברינה יקצרו…
מהו הסבל? מהי הסבלנות?
לא אחד המה.
אדם משתמש או נמצא במידת הסבלנות, לשם מה?
מתוך תקווה וציפייה להשתפרות, להישג, להתגשמות של
תהליך.
הסבלנות אינה מציאותית. האדם מרחף בחלל, חסר ביטחון,
חסר מושג לגבי העתיד לקרות אותו ובכל זאת לא מתפרק, ברוב
המקרים, אלא מחכה…
הסבל מתאר בדרך כלל מצב קשה, לא נעים, טראומטי,
שההשתחררות ממנו נראית בלתי אפשרית, ובשל כך – סבל הוא.
ניתן לטעון שהחיים בעולם זה בעיקרם סבל הם, שכל המצפה
לאדם מצוי יהיה בכיוון מתמיד של קושי, אובדן וחוסר תקווה,
ובשל כך יש לזנוח עולם זה וליצור מגע עם האינסוף או עם המשכם
האינסופי של התקיימות הישויות. השאיפה אל הנירוונה היא ביטוי
לכך.
"הבל הבלים אמר קהלת. הבל הבלים הכל הבל…"
(קהלת א, 2)
קהלת טוען שהחיים בעולם זה הבל הם.
האדם מתואר כיצור הפוסע בזמנו בעולם הזה ומשול זמנו להרף
עין, סופו ידוע וקצוב, מהלכי חייו צפויים וידועים פחות או יותר,
ומה טעם לו? לחיות ללא סיבה, להרכין ראש ולשתוק. סבל מתמיד,
חוזר על עצמו, ומדכא.
קהלת מסיים: "סוף דבר הכל נשמע , את האלוהים ירא ואת
מצוותיו שמור כי זה כל האדם… (קהלת י"ב, 13), ובסיום זה
סותר ומרחיב קהלת את הניתן להבין ממשמעות ההבל.
הה' (במילה "הכל") עומדת מול הס' (במילה "סוף").
הסמך אות עגולה וסגורה היא בדומה לאפס – 0, וכזאת
משמעותה, בהקשר זה, חבירה לאינסוף מתוך רצון הנובע מההשקפה
שבעצם ההתגשמות מבזבזים את הזמן, כלומר, אין בהתגשמות
יתרון.
" ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו…" (קהלת א, 3). וכאן, מופיעה
הה' וטוענת – בהבל פה מאפיינים אנו את החיים. אדם ללא הבל,
אין הוא נושם ואם אין הוא נושם הרי מת הוא,
לא קיים בעולמנו זה.
המילה, הדיבר (ברית מילה, עשרת הדיברות) הם היסודות
שעליהם מושתת עולם זה כמות שהוא.
מול ה"סוף" בא ה"כל" – דווקא הסמך העגולה המושלמת
למראה, פותחת את המילה "סוף", ואילו הה' חסרת השלמות
במבנה החיצוני, פותחת את המילה "הכל" שיש בה הרבה מן
האינסוף. ואל "הכל" חוברת המילה "נשמע" – הקול והצליל,
המילים והשפות – ההבל – האנושיות החושבת, מתלבטת, מביעה
עצמה ובכך מקבלת על עצמה שיש לה ערך, תפקיד, מטרה ועם כל
אלו עדיין כלולה היא באינסוף…
אל המילה "סוף" נלווית המילה "דבר" – הדיבור כולו, ספר
דברים, דיברות וחוקים אשר ניתנו לאדם בגשמיותו בעלת הסוף.
הסוף מדבר והאינסוף שומע, האדם – המדבר.
האדם זקוק להבעה, איזו שתהיה, נתינה, ככל שיוכל לתת
כלפי זולתו. היכולת ההבעתית החד-פעמית הייחודית רק לו היא
למעשה עצם קיומו של אדם בעולם זה. גם הבעת פניו, מבטו,
קימוט זוויות פיו הם בגדר הבליו של אדם.
הפנים מביעות את רחשי הלב וכך גם אותו ניצוץ מלא חיים
באישוניו של אדם.
ההבעה מלשון מבוע או נביעה, דהיינו כוח היוצא מהפנים אל
החוץ, מחביון להתגלות, מאפסות לקיום – לחיים.
מעיינות המילים, המבטים וכן אינספור הדרכים הייחודיות לכל
אחד לעצמו, מצביעים על הצורך העמוק והחיוני לביטוי של ה"אני",
ה"אגו", אותה עצמיות חד-פעמית כאן בעולמנו זה.
הלב משול לאש בוערת. אש מטבעה היאנגי הקיצוני חייבת
מוצא. אל לה לדעוך ואל לה להיות חסומה. אם תיחסם, תעשה
שמות בתוך הפנים – פנים חסרות ההבעה.
מי אשר אש לבו דועכת, אישוניו אינם מבריקים, אין לו מה
להשמיע, לשיר, לקוות – הרי מדוכא הוא, נדכא. אש החיים שבו
פועמת ללא מוצא, ללא השתפכות ונביעה.
סבל וסבלנות, סוף ואינסוף, ה' וס'. על הרופא, באשר הוא,
למצוא את הדרך לדרבן כל אדם, וכמובן את עצמו, בעת שבה אש
הלב חסומה, להביע עצמו, לחוש חשיבותו העצמית, יופיו ויחודו
בכל דרך אפשרית – כמובן לא במסגרת העלולה להיות הרסנית
עבורו ועבור הסובבים אותו.
אש הלב היא הפסע בין הסבל לסבלנות, בין החיים למוות
ולדיכאון.
מעיינותיו של אדם – פיו, עיניו, מוחו, חייבים לנבוע כל הזמן.
כך הן נקודות ה"מעיין" הממוקמות סמוך לקצות הגפיים.
טיפול בנקודות אלו יגרום לאיברים ולרגשות המשויכים להם
לחדש זרימתם כלפי חוץ – לפרוץ את החסימה המעכבת את
שפיעתם. וכאלו הן נקודות ה"באר" המהוות קצות זרימת הצ'י
והממוקמות לצידי הציפורניים, נשתמש בהן לטיפול באותם
אשר כוח נביעתם חלש או חסום ויש הכרח לשאבו החוצה
כמים שזרימתם עמוקה מתחת לפני השטח.
"ותגל האבן מעל פי הבאר" שלא תהיה כ"אבן שאין לה הופכין"
– היה אתה ההופך…
